מה הקשר בין דיכאון אחרי לידה ותסמונת הקן המתרוקן?
לפני כמה ימים התפרסמה כתבה על אמא צעירה שהתאבדה בגלל שחוותה דיכאון אחרי לידה.
לפני כחצי שנה נולד לי נכד ראשון ואני כסבתא טרייה ומאושרת עושה עליו הרבה ביביסיטר ונהנית מכל רגע. אני מביטה על ההורים של הנכד שלי (בני וכלתי) שיודעים לשחרר את הילד המתוק שלהם והולכים לבייחד שלהם או להתאוורר כל אחד לבד. לפגוש חברים, חברות והעיקר לקבל נשימה קטנה של חופש ונשימה עבור הזוגיות של עצמם. .
נזכרתי שכשילדתי את בני בכורי הייתי כמעט בת22. אז היה די מקובל להינשא צעירים. היום אני מביטה אחור ולא פעם חושבת לעצמי שבעצם אני הייתי ילדה שילדה ילד. גיל 22 הוא גיל צעיר מידי לאמהות לדעתי, אבל היום אני לא מצטערת לרגע. נזכרתי בצעירותי, שכמהתי לחופש אבל לא תמיד יכולתי לשחרר את התינוק שלי אז ולהרגיש חופשייה. לא הייתה לי את העזרה והתמיכה המשפחתית כמו שיש לנכד שלי היום
במבט לאחור. הכול קל היום לעומת 30 שנה אחור. אבל אני יודעת שהזיכרונות של הקושי טמונים עמוק בתוך הגוף ובDNA- הנשמתי. אחרי שקראתי את הכתבה על אותה אמא צעירה שהתאבדה, יצא לי שוב לשמור על הנכד, שמתי לב שזכרונות מהעבר הכו בי שנית. פתאום ראיתי את עצמי אמא צעירה שמתמודדת לבד, חוויתי שוב את הרגעים של הדכדוך והקושי. חשתי את המועקה ואת חוסר האונים של אז, מציפים אותי שוב ומכים בי שנית. אני בטוחה שזאת הייתה תחושה של דיכאון אחרי לידה שלא הייתי מודעת אליו אז, אבל היום היא התעוררה בי שוב כתיקון. אז התמודדתי עם אותה התחושה, כאשר בתוכי ידעתי שאין לי ברירה, שאני חייבת להתמודד עם הקושי הזה ולצמוח. כאילו משהו מתוך התת מודע הנחה אותי לחשוב כך, למרות שאז לא הייתה בי שום זיקה לנושא הרוחני. וכך, כאמא צעירה, מתוך חוסר מודעות לדבר הזה שקוראים לו דיכאון אחרי לידה, חשתי שהחיים שלי מכתיבים לי קושי. בסתר ליבי הרגשתי שאסור לי ליפול למקומות הנמוכים הללו כי אין לי ברירה. בפלשבאקים צצו מול עיני תמונות שבהם ראיתי את עצמי באותם ההתלבטויות של אותם הרגעים שבהם הרמתי את עצמי מחוסר ברירה. חשתי את אותה העוצמה של אותו הרגע הזה "שאין ברירה כי צריך". תחושה שהחדירה בי מאין תקווה לא מובנת למרות שהקושי אז שלט בי.
בעודי מחזיקה את הנכד בידיים, הרגשתי שספיחים קטנים של זיכרון כדיכאון אחרי לידה מלפני 32 שנים מתעוררים ומהדהדים בי שוב. הבנתי שאלו זיכרונות שהגוף והנשמה ספגו והתעוררו כסגירת מעגל ותיקון שצף ברגע שהחזקתי את הנכד שלי. חשתי לרגע מאין חוסר האונים והדמויות ביני כסבתא לביני כאמא צעירה התבלבלו להם לרגע מול עיני. הבנתי שוב שזה תיקון שעלי לסיים אותו. חשתי שהרגשות מהעבר התעוררו כדי שארגיע את האמא הצעירה מלפני 30 שנה שהייתה והיום היום היא אמא למופת. באמת גידלתי ילדים נפלאים. די הופתעתי מדוע הזיכרון שהיה חבוי בתוכי ושלא הייתי מודעת אליו התעורר, והתחלתי לטפל בעצמי.
ממרום שלושים שנות אמהות הרגעתי אותי, את האמא הצעירה שהייתה אמא נהדרת ונפלאה. חיזקתי אותה בהמון אהבה וחיבוק. חייכתי אליה בדמיון חיזקתי ועודדתי אותה במילים כדי שלא תרגיש לבד. סיפרתי לה איזו אמא נהדרת ונפלאה היא תהייה. שתינו היינו מרוצות. הרגשתי שמשהו בי כאילו נפתח.
כלתי התקשרה לשאול לשלום הבן שלה. היא ספרה לי שהיא נהנית עם חברות. שמחתי בשבילה שיש לה אותי ושיש לה את אמא שלה וגם את החברות שיכולות לעזור לה בכל רגע כדי שהיא לא תהיה לבד. שמחתי שיש בי את ההבנה לתת לה ולבן שלי זמן עבור עצמם. והכי שמחתי שהם יודעים איך לשחרר את הנכד שלי, ולא לאחוז בו חזק רק עבור עצמם.
כשהתעמקתי פנימה להבין את המושג דיכאון אחרי לידה, וכיצד הוא משפיע על הנשים בכלל, הבנתי שבתוך אותו הצורך בסיסי זה של דיכאון לידה חבויים להם רגשות נוספים שמתפרצים גם כשהילדים גדלים. כמו חרדת נטישה של האם מהילד או מהילד לאמו, שזה בעצם הבסיס הראשון של תסמונת הקן המתרוקן. התחושה שגדלנו ילדים, שמרנו עליהם עד שיהפכו לבוגרים ואף להורים לילדים כאשר ברובנו עשינו עבורם את המיטב. זהו בסיס חרדתי שגדל עם השנים אם לא שמים אליו לב, וצריך להבין כדי לשחרר אותו מתוכנו. לא פעם אני נתקלת במטופלות ששואלות אותי מתי הבן/בת שלי יתחתנו. הבסיס הראשון הוא מהמקום החרדתי הזה.
חשבתי על האמהות שהן בגילי שהיו אמהות צעירות כמו שאני הייתי פעם. האם גם בהם היצר של דיכאון אחרי לידה הדהד בדרכים שונות? הבנתי שבאותו זיכרון עתיק טמונים בו פחדים נוספים ושונים. פחד מהלבד, פחד מגיל המעבר, פחד מתסמונת הקן המתרוקן. פחד להיות האישה שתמיד רצינו להיות. פחד מלאהוב את עצמך אפילו.
ממליצה לך באהבה לעשות בדק בית בתוכך למען טיפול אישי. ככל תעמיקי באותם הפחדים תחושי שההבנה מרגיעה ומטפלת בהם. תחושי שהפחדים או התובנות שמציפות אינן עולות לתודעה כמשהו מעכב אלא כמשהו לעורר בך מודעות. ואם תחושת הקושי מתעוררת הרגיעי אותה. כי הבנת את המקור הראשון שלה. הרגע שבו הפכת להיות אמא מדהימה ומושלמת עבור הילדים שלך ועבור עצמך.
ממליצה לך לתת לעצמך, לעשות עבור עצמך, ללכת לסדנאות העשרה שונות והעיקר להרגיש את הנשמה שלך חופשייה ומאושרת.
שולחת חיבוק גדול לכל האמהות, ולכל האמהות שבדרך.
באהבה
חיותה אפשטיין
