Deve primal & Miten

מאז התאונה כבר עברו כ-14 שנים. תאונה הזאת שבזכותה כתבתי את הספר "כאשר הגוף מדבר", אני שומרת על הגוף שלי ועושה טיפולים גופניים, מסאג' דיקור או כל מה שמרגיש לי נכון לאותו הזמן. אני שוכבת על מיטת הטיפולים, ובד"כ המטפלת שלי שמה לי את השירים של Deve primal. לא כי ביקשתי, אלא כי גם היא אוהבת אותה. יש לזמרת המקסימה קול שמרגיע ומלטף את הלב, ושם על המיטה אני נותנת לעצמי לאבד שליטה ולהירגע.

בדצמבר 18 טסתי להודו לסיים את הספר ה – 8 שלי. מידי פעם כשאני חשה שאני זקוקה זמן לעצמי אני טסה לבד להתרעננות קצרה למזרח להיות עם עצמי, להתחבר לעצמי, לקבל השראה, לרוב זה לסיים ספר. ככה עשיתי כשרציתי לסיים את הספר "כאשר הגוף מדבר" וכך עשיתי גם עכשיו. עוד שם בדרמסלה, מסרתי אותו לעורכת לשונית שתתחיל לעבוד עליו, והתחלתי כבר לעבוד על הספר הבא.

בהודו הייתי כבר 4 פעמים, בטיול האחרון החלטתי על שלושה יעדים. דרמסלה, רישיקש והאשראם של אמה המחבקת. טסתי לשבועיים וחצי. אני יכולה לומר שדי הספקתי לראות, להתחבר לאווירה ולחוות. כל החוויות יסופרו בספר הבא כי ככה אני בד"כ עושה. עובדת על ספר וכותבת תובנות/חוויות באותה נקודת זמן לספר הבא.

אני כל כך אוהבת את הודו, יש בה אווירה אחרת, אני בטוחה שהנשמה שלי הייתה שם. בדרמסלה ראיתי אותי כמו הדלהי למה וקבוצה נכבדת של תלמידים נשרכת אחרי. אני מרגישה שם כמו בבית, ומה שמעניין, כל פעם שאני טסה להודו קורים לי דברים נפלאים ומוזרים שאי אפשר להסביר אותם בכלל, כמו הפעם הזאת שהגעתי לשדה התעופה בדרמסלה כדי לטוס לרישיקש ובלי לדעת ראיתי את deve pimal היפה הזמרת האהובה עלי, עם MIten צועדים להם לכיוון הביטחון. ואני פתאום מצאתי את עצמי כמו ילדה קטנה מרוגשת שמצאה אל האלילה שלה, ניגשתי אליהם בהתרגשות, הצגתי את עצמי, אמרתי שאני מישראל, ביקשתי להצטלם. הם הסכימו.

אבל מה שמעניין בסיפור זה שעוד בבית חשתי שאני צריכה להביא עותק אחד של הספר שלי כאשר הגוף מדבר באנגלית. לא ידעתי למי אתן אותו, אבל חשתי באותו הרגע שאני צריכה להביא עותק אחד בלבד, ואני תמיד מקשיבה לתחושות הבטן שלי ולא מתווכחת.

עברנו שלשתינו ביטחון והבטן שלי "צעקה" תני להם את העותק שהבאת. ניגשתי אליהם שוב, היה לנו הרבה זמן עד הטיסה. דיברנו, ומסרתי להם את העותק, הצטלמנו, התחבקנו, היה נחמד מאוד להעביר את הזמן עד לטיסה. נכנסנו למטוס וכל אחד תפס את מקומו עד לטיסה לדלהי.

ההתרגשות שלי ירדה, הוצאתי את המחשב הנייד שלי והתחלתי לעבור על הספר החדש שלי ה-9 שמדבר על על הצ'אקרות ועל ארבעת היסודות, זהו ידע שקיבלתי בתקשור. היו לי כשעתיים זמן של עבודת ריכוז עם עצמי. התקדמתי די יפה עם החומר אני יכולה לומר, עד ששמעתי את קולה של הדיילת מודיע ברמקול שאנחנו נוחתים וצריך לסיים סדורים אחרונים. התארגנתי, החזרתי את המחשב לתיק וחיכיתי לנחיתה. נחתנו. לקחתי את הטרול מהתא למעלה, ונכנסתי לשרוול המטוס שנחת בדלהי כדי ללכת לכיוון שער אחר שיוביל אותי לרישיקש.

"חיותה חכי רגע" שמעתי קול קורא מאחורי. זאת הייתה שוב Deve Primal שקראה לי. "בזמן הטיסה שלנו קראנו בספר שלך, הוא באמת בא לנו בזמן, יש בו מלא ידע" היא אמרה. "אני רוצה לתת גם לך משהו", היא אמרה חייכתי במבוכה, היא פתחה את התיק שלה ונתנה לי את הדיסק החדש שלה שנקרא DEVE הודיתי לה והתחבקנו שוב ארוכות, לאות תוד–יה.

הסתכלתי על רשימת השירים בדיסק, ודמעות החלו לזלוג מעיני, "את יודעת" אמרתי לה "אני מסתכלת על השיר הראשון שלך בדיסק שנתת לי שנקרא 7 הצ'אקרות, זה בעצם הספר שאני עובדת עליו עכשיו" אמרתי וחייכתי באושר על הסימנים היפים שהיקום מעניק לי. תודה, תודה, תודה!!!