"ביתי הבכורה נשואה" היא סיפרה, "בת אחת בדרום אמריקה והשני גר בבית. למרות שהילדים שלי גדולים הקשר שלי איתם טוב, תמיד חשתי חרדות לגביהם אינני יודעת מדוע. בייחוד לבנות, וכעת אפילו יותר. בתקופה האחרונה אני חשה כאילו משהו בי ניתק. אני מבינה שיש להם חיים משלהם אבל אני, שכל השנים ניסיתי לשמור על שלמות הבית. לגונן, לשמור על הילדים, על המשפחה אינני מבינה מדוע אני חשה מאין תחושה של אומללות חסרת אונים חרדתית שכזאת. כאילו אני לא יכולה יותר לשמור ולגונן על הילדים שלי. תמיד הנושא של הילדים בער בעצמותי. השתדלתי להיות האמא הכי טובה. במבט לאחור לדעתי אפילו חנקתי אותם מרוב אהבה ותשומת לב. לעולם לא הבנתי מדוע. אבל ככה הייתי. הייתי חרדה לבנות שלי במיוחד אפילו היום. חרדה גם לבן מתוך צורך בסיסי שלי לתת להם את הנשמה. לא היה לי בזה שום קושי" היא אמרה. "אני מרגישה שהילדים שלי מחזירים לי אהבה בחזרה. זה בסדר. אבל את תחושת הריקנות החרדתית העמוקה שנמצאת בתוכי אינני מבינה כלל."

 

ניסינו לחשוב אם אותה התחושה נבעה מתסמונת הקן המתרוקן. אך שללנו את הזיכרון והבנו שהחרדה היא עמוקה יותר. בתוכי שמעתי את המילה התעללות מינית אך רציתי שהיא תגיע ממנה מהזיכרון הפנימי שלה. 
ביקשתי ממנה לעצום את עיניה ולחזור בדמיון מודרך לזיכרון הראשון שבו חשה חרדה קיומית עמוקה שקשור בה ובקשר שלה עם ההורים שלה.

היא ראתה את עצמה בגיל 5.

 

"מה קרה בגיל 5?" "לא יודעת לומר" אמרה. "אני זוכרת את עצמי ילדה טובה ומרצה כל הזמן. תמיד מנשקת ומחבקת את ההורים שלי כאילו זקוקה לאהבה בכמויות עצומות. לא הבנתי מדוע אני חשה ככה". 
"האם בזיכרון שלך קיבלת חזרה את אותה האהבה?" שאלתי. "לא" אמרה. הדרך היחידה שקיבלתי אהבה היא דרך האוכל. לא סתם אני בבעיית משקל כל החיים שלי" גיחכה כשדמעות זולגות מלחייה.

"מה הזיכרון הכי חזק שאת רואה כעת" שאלתי. "ראיתי את עצמי הופכת להיות כלי ביד היוצר של אבא שלי?" "למה הכוונה" שאלתי. "הייתי השפוטה שלו. כל מילה שלו הייתי אומרת אמן. אם לא הייתי חוטפת מכות. הרגשתי עם הזמן שאני הופכת להיות כנועה ובודדה מהפחד לקבל מכות וצעקות. נראה לי שתחושת החרדה החלה מהרגע הזה" אמרה. "פחדתי לא להתנהג היטב כדי שאבא שלי לא יכעס עלי. אחרת הייתי מקבלת מכות או שהיה צועק, וכשהתנהגתי יפה הוא היה קונה לי ממתקים. כעת אני מבינה מדוע שוקולד מנחם אותי."

 

"למה דווקא זיכרון של גיל 5 הוא משמעותי בעיניך" שאלתי. "אני מרגישה שמשהו שם נשבר בתוכי אינני יודעת מדוע."

"בואי ננסה להיכנס עמוק יותר לגיל 5, נסי לפרט לי מה הזיכרון החזק ביותר שאת רואה". דמעות החלו שוב לזלוג מעיניה. וקולה החל ליבב בבכי. "זאת הפעם הראשונה שאני רואה את התמונה הזאת מול עיני. נראה לי ששנים ניסיתי להכחיש אותה. פשוט חסמתי את עצמי מלהרגיש. חסמתי את עצמי מהמחשבה שאולי אני מדמיינת. שבטוח שאני לא מבינה נכון. הייתי בת 5" אמרה.

 

"ומה הזיכרון שאת רואה כעת?" שאלתי. "בדמיון שלי אני רואה תמונה שאבא שלי מגיע אלי בלילה לכסות אותי ובעצם הוא מוריד לי את התחתונים ומנשק אותי במקומות מוצנעים. אני חושבת שזה היה כמה פעמים. עד שלילה אחד אמא שלי קמה וצעקה עליו. ואז זה נפסק. הזיכרון שלי היה שההורים שלי רבים בגללי. לא הבנתי הייתי קטנה. הפחד הגדול שלי היה צעקות ומכות. מרגיש לי שמהזיכרון הזה חשתי ששברו את האישיות שלי. ששברו אותי."

 

"תהיי בתחושה ונסי להבין את הילדה הקטנה. תהיי איתה ואל תפחדי להרגיש אותה. עשי זאת ללא כעס רק מתוך מבט מהצד של חמלה על הילדה הקטנה שהייתה זקוקה לאהבה ולא הבינה מה היא עוברת ומה יהיו ההשלכות העתידיות. חבקי את הילדה הקטנה ואמרי לה כמה את אוהבת אותה וכמה אהדה את מרגישה אליה. חבקי את הילדה הקטנה באהבה, ואמרי לה שהיא לא אשמה כלל" אמרתי לה.

"כעת אני מבינה מדוע אני חרדה לילדים שלי כל הזמן. כאילו חשתי צורך לגונן אליהם ללא הרף שאף אחד לא יעשה להם כלום, וכעת כשהם אינם בשליטתי הפחד והחרדות מציף אותי. לא הבנתי מדוע. אבל כעת אני מבינה".

 

"משהו בי נפתח" היא אמרה. "אינני מבינה מה אבל כאילו מסך עלה על פני ומאיר אותי". "נפתחה חסימה, אני שמחה בשבילך" אמרתי בחיוך מאושר.
"גם אני שמחה, כאילו משהו בתוך הבטן שלי השתחרר" היא אמרה. "אני מרגישה בחילה…" אמרה.
"זאת ריאקציה לתחושה שאת חווה כעת, תהיי עם התחושה ונסי להבין מה את מבקשת להוציא עוד מתוכך".
הזיכרונות הנוספים שעולים מולי הם זיכרונות שבהם חשתי תבוסה מול אנשים חזקים ופשוט הרגשתי קטנה לידם, זה זיכרון שגם מזכיר לי את גיל 5. שבו הייתי קטנה וחשתי תבוסה מאבא שלי."
"את מבינה כעת מדוע החרדה עלתה וצצה? ברגע שהילדים שלך עזבו את הקן חשת פחד וחרדה שלא תוכלי להגן עליהם, זו עלתה בך כזיכרון ישן שבו את צריכה לטפל".

היא הנהנה בראשה והבינה.

 

הודיתי לה שבחרה בי כמטפלת שלך. שסמכה עלי ובטחה בי, ואני שמחתי בשבילה כי את הצעד הראשון היא כבר עשתה. היא טפלה בשורש הבעיה.