מתוך הספר כאשר הגוף מדבר - ההיבט האישי
הקדמה – הסיפור האישי
הגעתי לחקור את נושא נקודות הטריגר (נקודות מעוררות כאב) בעקבות כאבים "שסחבתי" מתאונת דרכים שחוויתי כשנה לפני כתיבת הספר. בכל פעם שגופי אותת לי בכאב, פניתי לטיפולי גוף שונים.
שמתי לב שכאשר המטפלים נגעו בנקודות מסוימות בגופי הכואב, התחלתי לקבל בתקשור ידע ותובנות. הבנתי שהגוף שלי משדר לי סימנים של כאב כדי שאתחבר לידע. בנוסף שמתי לב שכאשר הגוף מבין את משמעות הכאב – הכאב נעלם או שעוצמתו פוחתת כאילו בא על סיפוקו. זה היה לי די מוזר. כתוצאה מכך הגוף שלי הפך להיות כמו ילד ממושמע והרפה מתחושת הכאב, אף שהכאב נוצר מפגיעה טראומתית.
נזכרתי בתאונה אחרת שארעה 11 שנים קודם לכן. נפגעתי כמעט באותו המקום. הכאבים העזים התמקדו באזור הצוואר והכתפיים, והם הוסיפו להתגבר מכיוון שרוב עבודתי מתבצעת מול המחשב. חשתי כיצד הכאב מוריד מאיכות החיים שלי, ובעקבות הטיפולים והסימנים שקיבלתי החלטתי לבדוק את הנושא לעומק.
שמתי לב שבכל פעם שהייתי צריכה לכתוב על איבר מסוים בגוף, הכאבים באותו איבר גברו. לא הבנתי למה זה קורה. אבל בכל פעם שמצב כזה נוצר, התחברתי להדרכה שלי כדי להבין את שאלת ה"למה" – את התובנות המצויים בספר זה קיבלתי דרכה בתקשור.
במקביל הגיעו אלי מטופלים, דרכם הבנתי שכל חווית כאב נכונה ומתאימה בתובנות שלה לכל אדם בנפרד, ושסיבת הכאב אינה זהה, אלא נובעת ברוב במקרים ממצבים רגשיים, ממתחים או מטראומות גופניות, וכתוצאה מכך הגוף משדר בדרכו כאב. חזרתי לאחור על לימי התאונה האחרונה והתאונה הראשונה כדי לנסות להבין מה הן באו ללמד אותי.
נזכרתי שבשני המקרים ניהלתי בתוך מוחי דו-שיח על דבר כלשהו. הייתי צריכה לקבל החלטה שגרמה לי לבלבול נואש ובמוחי נוצרה מעין מלחמה מחשבתית. צד אחד של המוח אמר לי: "שחררי והתחברי להיגיון" והצד השני שידר לי פחד. את הפחד חשתי עד בית החזה, שהחל להתכווץ.
בעודי נלחמת במחשבות שהחלו להיווצר בשני צדי המוח, נוצרה ההתנגשות. בתאונה האחרונה ישבתי במושב האחורי של מונית, וכשזו עצרה ברמזור צהוב, ארעה תאונת שרשרת – שתי מכוניות התנגשו במונית בזו אחר זו במהירות, מאחור.
רגע התאונה הפסיק את המחשבות והכאב גרם לגוף לנפש ולמחשבות להרפות עד אובדן שליטה. בזמן זה של איבוד השליטה, כאשר חשתי כאבים ורחמים עצמיים, המוח שלי הפסיק לחשוב. כלומר הוא החל לנוח או אפילו התרוקן. באותו הרגע הוא היה שקוע בהישרדות.
שום דבר אחר אינו בעל משקל כאשר הכאב הופך להיות במקום הראשון, גם לא המחשבות. הכאב כאילו נכנס לגופי ואמר: "כעת אני החשוב. תטפלי בי".
התאונה הראשונה קרתה לפני כ-11 שנה באופן דומה, אולם אז טרם התחברתי להדרכה שלי, והייתי מפוחדת וחסרת מנוחה. אני מאמינה שזה היה הטריגר להתחלת ההתפתחות הרוחנית שלי. בזמן ההוא לא הייתי מודעת עדיין לתובנות של צירוף המקרים , ורק כשקרתה התאונה השנייה הבנתי שאין "סתם" בבריאה: דברים אינם קורים במקרה, אלא בגלל קרמה – גורל שכתוב מראש (צו נשמה). הבנתי שעליי להתעמק בסיבה לכאב, ללמוד כיצד לשחרר אותו להבין אותו במטרה להירפא.
יש קשר קרוב בין כאב לידע, מכיוון שאלו מגיעים כדי לעורר תשומת לב לתהליך ההתחלתי, הראשוני, של ההבנה לצורך ריפוי וטיפול. ביקשתי מההדרכה תובנות שיסבירו מדוע התהליך קורה.
בצירוף מקרים נפלא הגיעו אלי מטופלים חדשים שחוו תאונת דרכים, טראומות או כאב, וכל התובנות יחדיו חברו כידע בריאתי בנוגע לצורך לשחרר רגשות חוסמים. הבנתי שבתהליכי חיי לצורך ריפוי צריך לדעת להניח לישן כדי להתקדם הלאה, לשחרר, כי הרי הכאב אינו מגיע ללא סיבה. תפקידו לעורר מודעות כדי שנוריד מעלינו את העול הרגשי שהצטבר מגיל ילדות, מכיוון שכל דפוסי ההתנהגות שאנו אוגרים מגיל הילדות, מתקבעים בגופנו ויוצרים מעין עקשנות, שלא תמיד תואמת את הלך הרוח של הנשמה שלנו ושל הגוף.
אם נביט ממרום שנותינו לעבר הילדות נבין שלא תמיד התעקשנו מפני שחשנו צודקים. לעיתים רצינו להוכיח לסביבה שאנו צודקים מכיוון שחשבנו – בין אם בגלוי ובין אם באופן לא מודע – שאם נוכיח את צדקתנו נחוש חזקים ומשמעותיים. בכל רגע שבו רצינו להיות חזקים ונשברנו בדרך, הגוף יתרגם עצמו לתהליך של כאב שעשוי להגיע בהמשך.
הגוף זוכר את העקשנות. הוא זוכר את הקושי של אותו רגע שהתקבע בגוף. עם השנים מתווספים מקרים נוספים של עמידה עיקשת על הצדק, והם נחרתים בזיכרון הגוף. כל רגש שיצרנו מיום היוולדנו הביא אותנו לקונפליקט של רגשות. מכיוון שההתעקשות נובעת מרגש ומאגו – הצורך שלנו כבני אדם להוכיח שאנו צודקים נובע מהרגש, כי בחיים קיים מעין צורך קיומי – השרדותי לכך שיבינו אותנו, שיגידו לנו: "אתה צודק".
כך גם באשר לזיכרונות שליליים של קושי, כעס, כאב וצער – כל אלה מתקבעים בגוף מגיל הילדות. אנו משכנעים את עצמנו ואת הסביבה שאנו צודקים ויודעים הכול, ונלחמים על הצדק הזה. אולם מלחמה זו הינה תוצר העיקשות, והיא גורמת לבזבוז אנרגיה סתמי ולחולשה של הגוף, וזו גורמת בהמשך לכאב ואפילו למחלות.
הרגשתי שאני מוכרחה להתעמת עם הכאב שלי, שהגיע העת לשחרר אותו ולנסות להבין מה מקורו. ברגע ששאלתי את עצמי אם אני מוכנה לוותר עליו, חשתי שהכאבים מתגברים, כאילו אומרים לי: "למקום הזה את לא נכנסת. שלא תעזי". הצוואר שלי התקשה – לא במקרה מכנים אנשים עקשניים "קשי עורף" – והכאבים גברו.
ברגע הראשון ויתרתי. הכאבים היו חזקים ממני. המתח שחשתי בשרירי הגב הפר את שלוותי. חשתי קושי להיכנס למדיטציה ולטפל בעצמי. הייתי חסרת שקט, והלכתי לקבל טיפולי גוף כדי להפיג את הכאב. רק כשטונוס השריר ירד, הרגשתי שאני יכולה לפתוח את "תיבת הפנדורה" ולהתחיל לטפל בשורשים הראשונים של הכאב.
הכרחתי את עצמי לא לוותר. הכרחתי את עצמי להתנקות רגשית. לבסוף , כאשר הגוף התנקה, חשתי הקלה. הכאב שחרר את עצמו. חשוב לציין כאב לא משחרר את עצמו לגמרי, אולם התובנה מקילה מאוד את הכאב, עד הפעם הבאה שבה השריר מתכווץ שנית.
כיווץ מאותת בדרך כלל על התנהלות שאינה נכונה. זו דרכו של הגוף לדבר.
בזמן מתח ולחץ בדרך כלל מקום רגיש יוצר עודף טונוס והוא הראשון שחווה את הפגיעה. התחלתי לטפל דרך הבנות אלו גם באנשים אחרים, ומאז הספר הפך לרב מכר ותורגם לאנגלית ורוסית.
